השיר מדבר על התרחקות בין שניים. הדובר איננו מזוהה בשיר כאיש או כאישה.
השיר מכיל 4 שורות בלבד – עקרון הזוגיות (השניים) נשמר ע"י מספר השורות הזוגי.
4 פעמים חוזר המבנה "זה ...אשר בינינו" - עקרון הזוגיות (השניים) נשמר ע"י מספר הפעמים בהן חוזר המבנה האחיד.
הדובר בשיר מקפיד לציין 'אנו' – בלשון רבים, 'שנינו'. אין הטלת "אשמה" על צלע אחת, כפי שנוטים לעשות זוגות בעת פרידה או משבר. אין הטלת דופי באחד מבני הזוג. האחריות על 'שנינו' – נאמר בשיר.
תחושת הריחוק בין השניים, נבנית באמצעות שימוש חוזר במשפטי שלילה.
זה לא... , זה לא... , זה לא...
השיר הולך ומעצים את הממד המפריד בין השניים. לים – יש קרקעית, אף כי איננו רואים אותה. תהום – נתפס על ידנו כ"בור ללא תחתית", ללא קרקעית. מקום אפל, חשוך, ובמובן המטאפורי נפילה לתהום מתארת הרס וחורבן. מפחיד, לא נודע. ומהתהום האפל והחשוך, עובר השיר לזמן, יסוד מופשט לחלוטין, חסר כל צורה או גבול. לשיר הקטנטן הזה, הולכים ונכנסים מרכיבים יותר ויותר רחבים, עמוקים וגדולי ממדים.
כאשר מגיעים לשורה האחרונה, נדמה שמה שמפריד בין בני הזוג איננו כה דרמטי או קשה. כי הוא איננו ים, תהום או זמן. הוא "רק" אנו שנינו.
אך בקריאה חוזרת של השיר, מתגלה שאם אנו שנינו זו הסיבה לריחוק הקיים, משמע, שהים, התהום והזמן נמצאים בתוכנו. "ים" של הבדלים, "תהום" של רגשות ומנטליות, וזמן ומקצב שונה על פיהם אנחנו שנינו מתנהלים. הגורם המפריד הוא פנימי ולא חיצוני.